<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ד' שער ה'</h1>
<h2>דף לז.</h2>
המוכר קרקע ושייר האילנות, הרי יש לו חצי קרקע כולה, שאילו לא שייר הקרקע היה אומר לו לוקח עקור אילנך ולך. הר"ם כתבו פכ"ד דקנין, והראב"ד כתב לא ידעתי מאין לו.
<h2>דף סא.</h2>
הדברים שאדם מוכר אם מוכר כל התשמישים שלו, ומה שנכלל במכירה תנן ב"ב, המוכר את הבית לא מכר את היציע ואע"פ שפתוח לתוכו. והוא בנין נמוך אצל הבית מצדו או מאחוריו כן פירש רבינו שמואל. והמפרשים [כתבו] שהיציע הוא בתוך חללו של בית. והוא דהוי ארבעה, דחשיב. וכן אמר מר זוטרא. ובחדר אפילו הוא כל [שהו], שאין בו ארבע אמות, אינו מכור, וכן [כתב] הרשב"א.
<h2>דף סא:</h2>
ובמקום שקורין לבירה בית ומצר לו המצרים החיצונים וכתב לו "ולא שיירית", אף הבית בכלל. ואם קורין לבית בית ולבירה בירה, אפילו מצר לו מצרים החיצונים וכתב "ולא שיירית", אינו מועיל, דמצרים הרחיב לו. ובכל אלו הענינים אין אומרים הדמים מודיעים, דקיימא לן כרבנן [להלן ע"ז ע"ב] דאמרי אין הדמים מודיעים. מצר אחד ארוך ומצר אחד קטן...
<h2>דף סב:</h2>
שודא דדייני. ותשעה קבין שאמרו שהוא דבר חשוב, לאו דוקא. אלא כל דבר שהוא חשוב, אם לא פירש אינו בכלל המכר.
<h2>דף סג.</h2>
האומר יחלוק פלוני בנכסי, נוטל מחצה. והאומר תנו חלק בנכסאי לפלוני, הוא הרביע. כל זה פרק המוכר את הבית.
<h2>דף סג:</h2>
המוכר את הבית על [מנת] שדיוטא העליונה שלו, דיוטא העליונה שלו. ופירש רבינו שמואל דהוא גג שיש לו מעקה גבוה עשרה, ולומר דאם רצון מוכר להוציא זיזין מאותה דיוטא על אויר החצר שמכר עם הבית, מוציא. והוא ז"ל [כתב], דוקא הוא [אבל] בנו לא עד שיפרש "לי ולבני", דכל דבר שהוא מתרבה משום ייתור הלשון, די אם יספיק למוכר עצמו. ורב פפא אמר דלא אהני לזה תנאו אלא שאם נפלה דיוטא שחוזר ובונה אותה.
אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דזבין ליה בית לחבריה אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא צריך למיכתב מארעית תהומא עד רום רקיעא. שאע"פ שהמוכר סתם לא מכר תחתית הקרקע שהוא תחת הבית ולא אויר שעל גבי הבית. אבל כשכתב לו עומקא ורומא קנאו, (ו)מיהו הבנינים שהם תחת הקרקע והבנינים אשר הם על אויר הבית לא קנאם רק כשנכתב מארעית תהומא עד רום רקיעא. וכן הלכה. המוכר את החצר לא קנה לוקח אלא עד ראשי כותלי חצר. וכן [כתב] ר"י ן' מיגש. ואם יש עליו תקרה קנה גם הגג שאין [לו] מעקה גבוה עשרה. והמוכר חורבה, כיון שסתם חורבות עשויות להבנות יש לו באויר כדי סתם רומו של בית שהוא כד נקיט איסורייתא דמחוזא ועייל ונפיק והדר, כדאיתא פרק השותפין [ז' ע"א]. הרשב"א. המוכר שדה וכרם, ומסתמא קנה רומא, דלכך עשויין שאינן עשויין לבנות על גביהן. אבל עומקא לא, עד שיכתוב עומקא, דהא אינן עשויין לכך. ואם פירש, אפילו עומקא קנה, וכן במה שפירש. הרשב"א. המוכר את הבית לא מכר בור אע"פ שכתב עומקא ורומא, עד שיכתוב מארעית תהומא עד רום רקיעא.
<h2>דף סה.</h2>
שני בתים זה לפנים מזה, שניהם במכר, שניהם במתנה, כגון שנתן האחד לראובן והאחד לשמעון, אין להם דרך זה על זה. דבעין יפה מוכר או נותן. מכר החיצון לאחד, והפנימי נתן לאחר, יש (לפעמים) [לפנימי] דרך, דנותן בעין יפה נותן.
המוכר את הבית מכר את הדלת, אבל לא את המפתח. ומכר מכתשת קבועה, ולא המטלטלת.
<h2>דף סז.</h2>
המוכר את החצר מכר בורות שיחין ומערות. ואם גבי בית אינו מכור, משום דאינו עשוי לכביסה, אבל חצר עשוי לכביסה ומשקים שם בהמות תשמיש הבור והחצר אחד, ולפיכך עשוי לכביסה נמכרים עמו.
<h2>דף סז:</h2>
המוכר בית הבד מכר את האבן הגדולה הבנויה בארץ שטוחנין עליה הזיתים ושאר תשמישיו, אבל לא ריחים העליונה. ואם אמר כל מה שבתוכה כולן מכורין, רק [לא את] הכובשים שנקראים (עבדים) [עבירים], ולא את הגלגל והשקים והמרצופים.
המוכר את המרחץ מכר את בית הנסרים, שיושבים עליהם כשהם ערומים. ואת בית היקמים שנוטלים בהם את המים. ואת הספסלים, שיושבים בהם בחצר המרחץ כשהם לבושים. ואת בית (הבילאות) [הוילאות], שמסתפקים בהם. אבל לא מכר את הנסרים עצמם והיקמים עצמם ולא [את הספסלין ולא] את הוילאות, רק בזמן שאמר הוא וכל מה שבתוכו. ובין כך ובין כך לא מכר את הבריכות המספקות לו מים בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ולא את בית העצים. ואם אמר מרחץ וכל תשמישיו, הרי כולן מכורין אע"פ שהן חוצה לו.
<h2>דף סח.</h2>
מי שאמר לחבירו בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך (היו) [והיו] לו חנויות אחרות מבחוץ שמצוי בהן שומשמין וכותשים תמיד, אי אמר בית הבד וכל תשמישיו ואלו מצרניו, קנה הכל. ואי לא, לא קנה אלא מה שבתוכו, ואותן חנויות אינן בכלל.
<h2>דף סח:</h2>
המוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצרכה הסדורות לגדר, ואת האבנים שמניחין על העומרים, ואת הקנים החלקים שמניחים תחת הגפנים, ואת התבואה המחוברת אפילו הגיעה להקצר. [ס"ט ע"א] אבל אם יש ערוגה של בשמים ויש לה שם בפני עצמה, כגון דקרו בי ורדי, אע"פ שהיא פחותה וקטנה, אינה בכלל. זה הכלל, כל שיש לו שם בפני עצמו צריך לפרש אותו.
<h2>דף סט:</h2>
אע"פ שהמוכר צריך (למכור) [למצור], אם לא מצר מצרים אין מעכבין את המקח, אפילו לא אמר אלא בית בבתי או שדה בשדותי. ואיתה פרק [המוכר את] הבית (והעליה). והגאון [כתב] כן בספר המקח. והראב"ד [כתב] שאם לא מצר לו מצרים יכול הוא לומר לא מכרתי אלא תשעה קבין.
והמוכר ששייר דקל אחד גרוע, כל שכן ששייר החשובים, פרק המוכר את הבית. ארעא ודיקלא, אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי. ואי לא זבין תרי דקלי. אי משעבדי פריק ליה תרי דיקלי. וכתבתיה בדרך א' שער ט' בענין דבר שלא בא לעולם. ארעא בדיקלא, אי אית בה דקלא קני ואי לא הוי מקח טעות וחוזר. ארעא דדיקלא, אין לו דקלים, כי קרקע הראוי לדקלים אמר ליה. המוכר קרקע שיש בו דקלים וגפנים ואמר לבד האילנות, [לא שייר אלא הגפנים] והשאר הכל (בכלל) [ללוקח]. וכן אם מכר ואמר לבד אילני, ויש שם גפנים ולא אילנות, אין הגפנים בכלל.
<h2>דף עא.</h2>
ובד"א שצריך לפרש, במוכר, אבל בנותן מתנה הכל בכלל אפילו לא פירש, שכל הנותן בעין יפה הוא נותן. והאחין שחלקו ומי שהקדיש שדה, זכו האחים, אותו שנפל לו השדה, בכל מה שבתוכו וכן הקדש. ור"י ן' מיגש [כתב] דלא (נהנה) [מהני] גבי נותן או אחים או הקדש אלא במה שבתוכו, שזכה בו, וכל מה שהוא חוץ לא מיקני. [ור"ם] [כתב] פכ"ו דקנין, אין כל הדברים האלו וכיוצא בהם אלא במקום שאין שם מנהג, אבל במקום שיש מנהג שהמוכר כך מוכר ה"ז מכור וסומכין על המנהג. וכן בכל ענין אם נהגו עושין על פי המנהג.
והנותן בית המחזיק מאה חביות ומצאו שיש בבית מאה ועשרים, הכל נתן, שהנותן בעין יפה נותן. ואיתה פרק הבית (והעליה). אמר רב הונא אע"ג דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך של חבירו אין לו בקרקע כלום, ואם מת האילן או נקצץ אין לו כלום, מ"מ המוכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש למוכר קרקע. ואיתה פרק הבית, המוכר אילנות ושייר קרקע, קיימא לן כר"ע דמוכר בעין יפה מוכר.
<h2>דף פ:</h2>
הלוקח אילן מחבירו לקוץ, מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ. בתולת שקמה שלשה טפחים, סדן השקמה שני טפחים, בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה, בדקלים וארזים חופר ומשריש לפי שאין גזען מחליף.
<h2>דף פא.</h2>
הקונה שני אילנות בתוך של חבירו ה"ז לא קנה קרקע, שלשה יש לו קרקע.
<h2>דף פב.</h2>
ואפילו שלשה היוצאים מאחד קנה קרקע כאילו הם שלשה מפוזרים כשיעורם. וכמה יש לו תחתיהם וביניהם, וחוצה להם כמלא אורה וסלו. ובזה אין אחד מהם רשאי לזורעו אלא מדעת חבירו.
<h2>דף פב:</h2>
ור"י הזקן [כתב] דשני אילנות אע"פ שאין להם קרקע, אורה וסלו יש להם.
<h2>דף פג:</h2>
וכשעומדים אלו השלשה כחצובה, שהוא מקום ששופתין הקדרה, שהם שנים זה כנגד זה והשלישי מכוון ביניהם. ומרוחק ביניהם ארבע אמות המרוחק עד י"ו, ומודד מעיקר האילנות. אם אינו בענין זה אין להם קרקע.
